Born: October 23 1982, in the city of Birabijan in the former USSR.
Died: November 11, 2002 In 1996 Igor made Aliyah with his parents, and started school in Israel in the 9th grade. He went to the Ulpan to learn Hebrew, and went to class to participate in lessons he didn’t even understand. Slowly he assimilated into the school and social life. Igor loved Israel. He loved Naharia, where he lived, loved the sea, and loved people. With his class he took a lot of hikes and trips in Israel. He made money as delivering newspapers on a bicycle. One day, Igor went to an “Open Day” in the Navy officers’ school at Acco with his friends. Igor decided to get in to that school. His parents didn’t believe he would get in, his grades weren’t very good. Everyone was surprised when he passed the exams to the school. Igor graduated the Navy Officers School, and was drafted into the navy. He didn’t want to “make his life easy”, and decided he would rather go and be a combat soldier. On March 14, 2001 he joined the IDF. His mother, father and his brother Roman came to escort him to the recruiting center. He was in a very good mood until he boarded the bus that would take him to the base. At that moment, his mother broke into bitter tears, and couldn’t stop crying even when the rest of the family came home. It was like she knew what is coming. At first, Igor wanted to be in the Paratroops’ unit, but he didn’t pass the “Gibush” (the physical exam), and eventually got to the Nacha”l’s infantry. Igor was the field medic in his unit, and was very proud that he had the responsibility to save peoples’ lives. He planned to go to medical school when he finished his service, but those plans never came to reality. On November 15, 2002, during an encounter with terrorists in Hevron, Igor rushed to help his injured friends and fulfill his duty as a medic. Igor was killed while he was treating injured friends, and that became a symbol and an example for those he left behind. After his death, Igor got the Command Citation, which was given to his parents in a touching, very sad ceremony. The song “That Would Be Me“ was found in his room after he died. That would be me/ Danny Rubes Words : Igor Drobitsky Music: Danny Rubes Black cat lying on the window edge My faith is clear and ordinary And it repeats with the same gray hair I do not live but stay here forever War goes beyond the window But it's never scary us I'm lying on the back gently moving You and I together. He’s always alone And tomorrow the sun will shine again like every day in a variety of colors and when a star lights will light up in the night And it will be I , it will be I My soul rose to the sky I'm alone sitting by the fire And there is not even the slightest hope on the horizon No cloud. Only our love remained And tomorrow the sun... I did not want to leave so young And anyone who tries to escape only lose So do not cry after me, no do not cry Do not cry - I did not want but I went for good |
נולד: 23/10/1982
נפטר: 11/11/2002 איגור נולד ב-23 באוקטובר 1982, כפג, טרם זמנו, בעיר ביראביג'אן ומשקלו 1,600 ק"ג. הוא נולד קטן אבל תינוק יפה, עם עיניים גדולות ושחורות. עשרים וחמישה ימים נשאר איגור בבית היולדות ומשקלו עלה ל-2 ק"ג. יומיים בלבד לאחר שהגיע הביתה אושפז שוב בבית החולים לילדים בגלל וירוס שבו נדבק בבית היולדות. בגלל משקלו הזעיר לקה בדלקת ריאות וסבל מהספקות נשימה. חיברו אותו לבלון חמצן ואמרו שאם ישרוד את הלילה, הוא יחיה. הילד שרד. שלושה חודשים היה איגור בבית החולים ולאחר מכן חזר הביתה, אך משקלו ירוד מאד. עם טיפול מסור הוא החל לעלות במהירות במשקל והפך לתינוק בריא ויפה. הילד גדל כילד שקט, בהמשך התברר שהוא סובל מאנמיה חמורה ושום תרופה לא עזרה. באותה עת קנו ההורים בית קיץ לנופש בכפר, אליו נסעו מידי יום. כמו לעבודה, במשך כל ימות הקיץ. השמש, האוויר הצח, פרות וירקות עשו את שלהם: האנמיה חלפה. קראו לו "ילד של בית הקיץ". לפני זמן רב, עד העלייה לארץ, בילה איגור כל קיץ בבית הנופש עם סבא רומן. איגור גדל באהבה ובחום, לא היה צריך להרים עליו את הקול, הוא הבין בפעם הראשונה. בבית הספר היה תלמיד בינוני, אבל ההורים לא דרשו ממנו יותר. איגור השקיע בשיעורי הבית שעות רבות. הוא חי בעולם משלו, שקט, אוהב לחבק, מעולם לא פגע באיש, תמיד ניסה לעזור לכולם, תמיד שמחה על פניו בהיותו עם אנשים. המחנכת של איגור בבית הספר היתה אישה חכמה וטובת לב, לולוב ניקוליאייבנה. היא התעניינה בתיאטרון וניסתה לעניין בכך גם את תלמידיה. היא החלה להעלות הצגות בבית הספר כשהשחקנים והקהל הם תלמידיה. הם אף הופיעו פעם אחת ב"בית הקצינים". איגור אהב מאד לשחק על הבמה. קשה לתאר את הילד השקט והביישן הזה בחיי היום-יום, כמה השתנה על הבמה, כאילו היה "חי" על הבמה. ב-1996 עלה איגור עם ההורים לישראל, הוא הלך לבית הספר לכתה ט'. הלימודים היו לו קשים. היה לומד באולפן ואחר כך הולך לשיעורים בכתה בהם לא הבין דבר. לאט לאט התאקלם בבית הספר והשתלב בחברה. איגור מאד אהב את ישראל. אהב את נהרייה, בה גר, אהב ים ואנשים. עם כיתתו טייל בארץ וחווה חוויות רבות. הוא מצא דרך להוויח קצת כסף כמחלק עיתונים על אופניים. פעם נסע איגור עם חברים ל"יום פתוח" בבית הספר לקציני ים בעכו. איגור החליט להתקבל לשם. ההורים לא האמינו שיצחיח מפני שציוניו לא היו גבוהים. כולם הופתעו כשאיגור עבר את בחינות הכניסה והתקבל לבית הספר לקציני ים וחבריו לא התקבלו. הוא למד קשה, משמעת צבאית, שיעורי חובה, אימון גופני. אבל כל הקשיים האלה היו רק אתגר עבורו. הלימודים נתנו לו סיפוק רב. בבית הספר היו לו חברים טובים: ווה, ואדים וסשה, איתם הוא גר שנתיים באותו חדר. בזכות החברות הזאת הם התגברו על כל המכשולים וסיימו את הלימודים בבית הספר בשנת 2000. אחרי סיום בית הספר החל לעבוד במועדון .K.V. הוא כל כך שמח שמיד לאחר מסיבת הסיום מצא עבודה. בעבודתו במועדון למד להכין סלטים, המבורגר ולערוך שולחנות. אבל יותר מכל אהב את המוסיקה במועדון ג'ז "חי". באותה עת התחיל לנגן על גיטרה והכיר חברים חדשים. מכיוון שאיגור סיים את בית הספר לקציני ים היה עליו להתגייס לשירות בחיל הים. אך הוא לא רצה "חיים קלים" והחליט להתגייס לחיל קרבי. ב-14 למרץ 2001 התגייס לצה"ל. אמא, אבא ואחיו רומן ליוו אותו ללשכת הגיוס. מצב הרוח היה טוב עד העליה לאוטובוסים. ברגע זה פרצה אמא בבכי מר שלא פסק עם החזרה הביתה. כאילו חזתה את הבאות. בתחילה רצה איגור להתגייס לצנחנים, אך לא עבר את הגיבוש והגיע לחיל רגלים בחטיבת הנח"ל. ההורים חיו מפגישה לפגישה, פגישות שהיו קצנות ונדירות. כשהיה איגור מגיע הביתה היה עייף עד מוות. אם לא היה עייף, היה מסתדר ורץ לחברים או אל אחיו. כשהיה בא עייף מהצבא ישן בלילה, וביום ניגן בגיטרה, מתעסק במחשב, קורא ספרים. ובערב היה נעלם וחוזר הביתה בבוקר. לאמא ואבא שעבדו, לא היה מספיק זמן לשיחות. בצבא היה איגור חובש קרבי. הוא היה גאב בכך שיש לו את האחריות להציל אנשים. איגור תמיד שיפר את עצמו: קרא ספרות, ונהג להתייעץ עם אחיו, גם הוא היה חובש בצבא, היום עובד כאח בבית חולים. בתום השירות התכוון איגור להתקבל לבית הספר לרפואה, אך התוכניות שלו לא התגשמו. בתאריך 15.11.2002 במהלך התקלות עם מחבלים בחברון, חש איגור לסייע לפצועים ולמלא את חובתו כחובש. איגור נהרג תוך כדי שהוא מטפל בפצועים ומגיש עזרה ובכך הפך סמל ומופת לנותרים אחריו. לאחר מותו הוענק לאיגור צל"ש אלוף פיקוד. משפחתו קיבלה את הצל"ש בשמו בתאריך 8.9.2004 בטקס עצוב ומרגש עד מאוד. http://www.shaveihevron.org/info/n_show.aspx?id=39915 זה יהיה אני /דני רובס מילים: איגור דרוביצקי לחן: דני רובס חתול שחור שוכב על עדן החלון האמונה שלי ברורה ויומימית והיא חוזרת באותה שיער שיבה לבן אני לא חי אבל נשאר כאן לתמיד מעבר לחלון עוברת מלחמה אבל אותנו זה אף פעם לא מפחיד אני שוכב על גב שמתנועע ברכות אני ואת ביחד הוא לבד תמיד ומחר שוב השמש את העולם תחמם כמו כל יום בשלל גוונים כשיבוא שוב הלילה יידלק כוכב וזה יהיה אני, זה יהיה אני הנשמה שלי עלתה אל השחקים אני לבד יושב ליד המדורה ואין אפילו צל תקווה באופק אין ענן ורק אהבתנו רק היא נשארה ומחר שוב השמש... לא רציתי לעזוב כל כך צעיר ומי שמנסה לברוח רק מפסיד אז אל תבכי אחרי, לא אל תבכי אל תבכי - כי לא רציתי אך הלכתי לתמיד |